מודיעין-ווטש

מתחילת דרכו של הבלוג הזה קיבלתי החלטה לא להסתתר מאחורי מעטה אנונימי אלא לעמוד באופן מלא מאחורי דברי. מעת לעת אני נתקל ב“רמיזות” ו”עצות ידידותיות” מגורמים אנונימיים שונים על כך שכדאי שאזהר מתביעות דיבה. קצת תמוה בעיני מדוע במדינה בה אמצעי התקשורת מבקרים באופן תדיר את מעלליהם של נבחרי ציבור כמו אסתרינה טרטמן, אהוד אולמרט, אריק ועומרי שרון, משה קצב, נעמי בלומנטל ואחרים, פתאום יש כמה "נשמות טובות" שמגלות "דאגה" כה רבה כאשר אני מבקר את מעלליהם של מספר נבחרי ציבור במודיעין-מכבים-רעות המפגינים התנהגות ציבורית פסולה וחריגה.

בכל אופן, טרחתי לבדוק הן את לשון החוק והן את ההלכה השיפוטית הקובעת בעניין, והם מראים באופן חד משמעי שהן המחוקק והן בתי המשפט מעניקים העדפה ברורה לחופש הביטוי בכל הקשור להבעת דעה על אנשי ציבור – שזה בדיוק תחום העיסוק של בלוג זה. כמו כן התייעצתי עם כמה משפטנים אשר בחנו את הנכתב בבלוג והחמיאו לי על ההתנסחות האחראית והזהירה.

מתוך ויקיפדיה:

סעיף 15(4) לחוק לשון הרע קובע כי תהיה זו הגנה טובה למפרסם, אם הפרסום יהיה בתום לב ויכלול הבעת דעה על התנהגות נושא משרה ציבורית במסגרת מילוי תפקידו. בכך קבע המחוקק נקודת איזון ייחודית בעניינם של אנשי ציבור והפרידם מאנשים פרטיים, כאשר הוא מעניק העדפה ברורה לחופש הביטוי העוסק בהם.

ההלכה המשפטית התקפה כיום נקבעה ע”י בית המשפט העליון בפרשת אבנרי נ’ שפירא. בפסק הדין קובע השופט ברק בדעת הרוב כי “יש ליתן משקל מיוחד לחופש הביטוי הנוגע לענייני הציבור ולאנשים הנושאים במשרות ציבוריות”.

עמדתו זו של השופט ברק, שאומצה לאחר מכן גם בערכאות הנמוכות, נסמכת על שלושה שיקולים עיקריים שעניינם במדיניות שיפוטית:

השיקול הראשון דן בחשיבות הביקורת החברתית בעניינם של אנשי ציבור לטובת קיום משטר דמוקרטי תקין. השופט שמגר ציין בעניין זה כי “מתן האפשרות וההזדמנות להשמעת בקורת מדינית, חברתית ואחרת על פעלו של השלטון, מוסדותיו, חברותיו, שליחיהם ועובדיהם, הוא עיקר שאין בלעדיו לקיום ממשל דמוקרטי תקין”.

עמדה זו של השופט שמגר נסמכת על הרעיון כי פרסומים חיוניים על אנשי ציבור משמשים אמצעי נגד, המונע מאנשי ציבור לטשטש או להשתיק פרשיות הנוגעות לתפקודם.

השיקול השני עוסק ביכולתו העדיפה של איש הציבור להגן על שמו הטוב באמצעות כלי התקשורת.^[78] בפרשת אבנרי נ' שפירא הסביר השופט ברק כי "לאיש הציבור הכלים, הידע והנגישות לאמצעי התקשורת, ובכוחם של אלה… יותר מאשר לאיש 'הפרטי'… להגן כראוי על שמו הטוב". מדברים אלה ניתן ללמוד כי לדעת ברק הסעד הראוי לאיש ציבור שהושמץ צריך להיות פרסום נגדי שיחשוף את שקריות הפרסום אודותיו.

השיקול השלישי גורס כי אנשי ציבור נוטלים על עצמם מעצם תפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלויות לשמם הטוב.

המבחן להגדרתו של איש ציבור

סעיף 15(4) לחוק קובע כי תינתן הגנה לפרסום בתום לב של "הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות". החוק אינו מגדיר מפורשות מי הוא "איש ציבור" והשאלה נותרה להכרעת בית המשפט.

ההלכה הרווחת בבית המשפט העליון קובעת מבחן רחב להגדרתו של איש ציבור. השופטת בייניש מציינת כי "אדם ייחשב 'דמות ציבורית' ככל שנגיעתו לענייני ציבור והשפעתו עליהם הן רבות יותר, וככל שהופעתו בציבור וגישתו לאמצעי התקשורת רבות יותר". יש לשים לב, שהגדרתה זו של השופטת בייניש עושה שימוש במונח "דמות ציבורית" ולא במונח "איש ציבור". שימוש זה מרחיב למעשה את תחולת ההגנה האמורה בסעיף 15(4). דוגמה לכך ניתן למצוא גם בפרשת הרציקוביץ, שם נקבע כי לוני הרציקוביץ עונה על ההגדרה של דמות ציבורית משום שהוא בעלים של קבוצת הכדורגל הפועל תל אביב המהווה עניין ציבורי ונוכח גישתו לאמצעי התקשורת במסגרת תפקידו.

אני עושה כל מאמץ להתבסס בפוסטים במודיעין-ווטש על מידע מבוסס ואמין, ולרוב אני מצטט ידיעות שפורסמו באמצעי תקשורת אחרים. מן הסתם גם אני עשוי לטעות מדי פעם, כפי שקורה מעת לעת לכל אמצעי תקשורת – ואם אי פעם אטעה אני מזמין את הקוראים להעמיד אותי על טעותי, ובמידת הצורך אפרסם תיקון בהתאם.