תקיעת שופר בפארק בשד’ רבין
10 בספט', 2010
הגרעין התורני אורות יצחק במודיעין מוכר תורה להמונים. תופעה מבורכת או מסיונריות מסוכנת?
אתמול אחה”צ, א’ ראש השנה, לקחתי את ילדי לשחק בפארק העגול בשד’ רבין פינת רח’ יהודה. במקום היו הורים וילדים שנהנו מממתקני המשחקים וממדשאות הפארק. למקום הגיע אדם מזוקן עם כיפה סרוגה לראשו וילדיו עימו, שהזמין את הנוכחים לשמוע תקיעת שופר. התקבצנו סביב, וכאשר האיש תקע בשופר השתררה במקום אווירה מיוחדת במינה, וכולנו – הורים וילדים, דתיים וחילונים – האזנו והבטנו כמוקסמים:
האיש סיפר בכמה מלים על מצוות שמיעת תקיעת השופר בראש השנה, היום שבו על פי מסורת ישראל נברא העולם, והסביר כי תקיעת השופר מסמלת את המלכת בורא העולם עלינו ועל העולם כולו. הוא דימה את התקיעה בשופר לחייל המצדיע למפקד העליון של הצבא, ולאחר מכן תקע בשופר שנית.
האיש הזמין את הנוכחים להתכבד בתפוחים בדבש, אותם הוא הביא עימו, והודה לנוכחים על ההקשבה ועל שאפשרו לו לקיים את המצווה. או אז הגיעו למקום עוד שני נערים אשר ביקשו ממנו לתקוע שוב בשופר, שכן הם לא הספיקו לשמוע אותו קודם לכן. הוא נענה לבקשתם בחפץ לב. כל התנהלותו היתה באופן נעים וידידותי לבריות.
ניגשתי לאיש וביקשתי שיספר לי על עצמו ועל הקהילה לה הוא משתייך. שמו אלעזר בן שלמה, והוא שייך לגרעין התורני אורות יצחק, שהיא קבוצה של 14 רבנים ולומדים לתעודת רבנות של הציונות הדתית, אשר הגיעו למודיעין במטרה להתנחל בלבבות או לדבריו “למכור תורה” (ע”ע הגרעין התורני, הכוללת כ-40 גרעינים ביישובים שונים ברחבי הארץ). מקורה של הקבוצה בישיבת מרכז הרב, וכל חברי הגרעין שרתו בצה”ל. ראש הגרעין התורני במודיעין הוא הרב זכריה בן שלמה, אביו של אלעזר. הגרעין מפעיל צהרונים המוכרים ע”י העירייה, מסייע בהכנת נערים לבר מצווה, ומארגן שלל פעילויות. ראו גם את כתבתה של אושרת גרינבלט ממודיעין ניוז.
אני מניח שאבי אלבז, עמית מירז, קובי אור ודומיהם יתייחסו לאלעזר וחבריו כמסיונרים מסוכנים המבקשים להחזיר את ילדנו בתשובה. אני לעומת זאת רואה את פעילותם באור חיובי.
מה דעתכם?
____________________________________________________________
נהניתם מהפוסט הזה? שתפו אותו עם חבריכם ושכניכם באמצעות רשימות התפוצה שלכם או באמצעות פייסבוק וטוויטר באייקון share/save לעיל. ניתן להירשם כאן לקבלת פוסטים חדשים בבלוג ישירות לתיבת המייל שלכם או להתעדכן ב-RSS 
או ב-בפייסבוק 
או ב-טוויטר 
. אם יש לכם טיפ או מידע מעניין לתרום לבלוג אתם מוזמנים לכתוב אלי ל- watch at modiin dot us. ביחד נשפיע!
10 בספטמבר, 2010 בשעה 23:19
קשה לי להביע דעה חד-משמעית בנושא. אני מכיר מעט את הפעילות של הגרעינים התורניים במקומות אחרים ובסך הכל רואה את פעילותם באור חיובי , בפרט במקומות בעלי מעמד סוציו-אקונומי נמוך.
וודאי שגם כל פעילות בפארק ראויה ומותרת כל עוד אינה מפריעה לשאר מבלי הפארק.
ופה יש נקודה שיש לתת עליה את הדעת : היכן עובר הגבול בין השיווק לבין השידול ?
11 בספטמבר, 2010 בשעה 8:20
שלום ושנה טובה,
כשהגענו לכאן לפני כ-14 שנה הוקסמנו מההזדמנות לחיות לחיות בעיר חילונית למהדרין. אפילו מפלגה שנשאה את דגל החילוניות, עיר חופשית מודיעין, קמה כאן וזכתה בקולות רבים. אבל המפלגה התפרקה, דגל החילוניות לא נישא עוד בחוצות, והחילונים שקמים מידי פעם למחות על תופעה זו או אחרת או לעמוד על זכויותיהם הם נשמעים כקול בודד. מספר גדול והולך של בתי הכנסת ומוסדות המשרתים את הציבור הדתי נבנה כיום בעיר, הרבה יותר מכמות המבנים לצרכי הציבור החילוני. מעט מאד מקומות בילוי וקניות פתוחים בשבת, ואלה שפתוחים טוענים שמתנכלים להם מסיבות שונות.
אז מה קרה? פשוט מאד! מספר התושבים הדתיים שומרי שבת עלה בשנים האחרונות מאד, והגיע לרמת הממוצע הארצי- 25%. אין איסור או צו עירוני האוסר פתיחת חנויות בשבת. ובכל זאת, בעלי החנויות מעדיפים לא לפתוח עסקיהם ביום המנוחה, אולי משום שהם חוששים להפסיד קליינטורה מבין שומרי השבת.
אם יש דבר שבעבורו אני מעריצה את הקהילות הדתיות- זה חיי הקהילה שלהם המתנהלים סביב בתי הכנסת. קהילות אלה נפגשות
פעמיים שלוש בשבוע, ואף יותר, ובמסגרת פגישות אלה נוצרת לכידות קהילתית שיכולה לקדם עניינים ומטרות החשובים להם.
לעומת זאת אנחנו, החילונים, איננו מאוגדים סביב אף מטרה בדרך כלל, ואיננו מייצרים פעילות קהילתית המאחדת דעות מרכזיות. לכן
אין לנו כוח לקבל את פני השינוי המתהווה מול עינינו או להיאבק בו. משום כך ימשיכו הקהילות הדתיות ת לצמוח ולהתפתח כאן, וינקטו באמצעים שונים, כולם לגיטימיים ומקובלים לקרב אליהם אנשים נוספים, שכן, מי ירחיק תוקע בשופר ביום חג מפארק ציבורי? זה נחמד, לא? אנשים חילוניים, לעומת זאת, ישבו מול המחשב בפורומים השונים ויקטרו…
11 בספטמבר, 2010 בשעה 8:58
זה תמיד מתחיל בנעימות ובנחמדות. הבעיה היא שאנחנו לא יודעים היכן זה ייגמר, בעיקר כאשר הכוונה היא בדר"כ להגיע עד החזרתנו והחזרת ילדנו בתשובה, או בלשונם (כפי שצוטט בכתבה) "להתנחל בלבבות" או “למכור תורה”.
האם הכותב רוצה שילדיו או חבריו יחזרו בתשובה? האם הכותב יכול לבצע פעולה דומה בלב השכונות והיישובים החרדים והדתיים?
11 בספטמבר, 2010 בשעה 10:44
אני בעד
דווקא מתאים למי שלא רוצה להדחק או להשתלב בתוך בית כנסת – אבל להרגיש משהו מהמנהגים בחג.
פעילות קהילתית נחמדה מאד בעיני. אחלה רעיון.
11 בספטמבר, 2010 בשעה 11:09
יקי, אני מקבל את זה ברגשות מעורבים. לאקט עצמו אין לי שם התנגדות ואפילו אני חושב שהוא מבורך – חשוב שנדע על מנהגים ביהדות, גם אם אנו לא מקיימים אותם.
הבעיה היא ברמה העקרונית. בוא נניח שהקבוצה הזו תצליח "למכור תורה" לרבים מתושבי מודיעין, ש"יתחזקו" ויהפכו לדתיים. ובוא נניח שקבוצות דומות כאלו יפעלו בכל הארץ בהצלחה יתרה. ובוא נניח גם שלא מדובר בחרדים, אלא רק בציונים לאומיים, שזו קבוצה חיובית שתורמת למדינה בכל אספקט.
ובוא נניח הנחה אחרונה – שהם יצליחו כל כך, שבבחירות לכנסת של נניח 2024 גוש החרדים והדתיים יקבל 61 מנדטים.
השאלה שלי היא פשוטה – האם ביום שאחרי המצביעים שלא הצביעו למפלגות הללו (נניח אני ואתה) נוכל לנסוע בשבת? נוכל לאכול במסעדות לא כשרות? נוכל להתחתן בנישואים אזרחיים? הרבנות עדיין תהיה כפופה לבית המשפט העליון מבחינה משפטית? האם בכלל יותרו שידורי טלוויזיה בשבת? האם כל אלו יתקיימו עדיין?
לדעתי לא.
ולכן אני רואה ברמה הלאומית סכנה גדולה להתפשטות הדתית – גם אם כל אחד מבחינה פרטית חושב שאין בכך נזק, אני רואה סכנה לאומית בכך שמדינה תגדיר את עצמה כמדינה דתית, כי המשמעות הישירה (מעבר להקצנה ברמה הלאומית וסכנה של בידוד ממדינות העולם) היא קודם כל הגבלה מאוד משמעותית של זכויות המיעוט. אני לא מאמין בסובלנות דתית אצל המוסלמים והיהודים – לדעתי אלו דתות שהממסד שלהם לא ייתן לשום אופוזיציה חילונית ולשום סממנים חילוניים להישאר. אצל הנוצרים זה עובד יותר טוב….
11 בספטמבר, 2010 בשעה 13:06
יקי שלומות
כתבה מצוינת ומקרבת לבבות
בילדותי לא היה צריך את הקרוב לבבות הזה כי הוא היה חלק מתכנית הלימודים בחינוך הממלכתי של מדינת ישראל
בתקופה ההיא היתה מפלגה שקראו לה מפא"י שראתה בחינוך ערך עליון השקעה שאת פירותיה ניתן לקבל רק לאחר שנים רבות ורק מי שבעיניו יש למדינה עתיד מוכן להשקיע בעתיד הזה
והראיה היא כי כל הזוכים בפרס נובל על הישגים במדע וברוח של השנים האחרונות הם "תוצרים" של אותה התקופה הישגי המדע והרוח הקימים היום גם כאלה שלא זכו בפרס נובל הם פרי התקופה ההיא
לצערי בשניים שלושה העשורים האחרונים שוררת הגישה של "אכול ושתו כי מחר נמות" שמשמעותה שצריך לחיות את הרגע / העתיד לא ברור ולכן לימודי יהדות כמו לימודי אומנות ושאר מקצועות הומניים קוצצו עד כדי העלמות מוחלטת
ובמקום שיש ריק (ואקום) נכנסים גורמים אחרים ומלמדים את בנינו ובנותינו קמצוץ ממה שניתן וצריך להעשות על ידי החינוך הממלכתי
ברור כי הפרשנות , עקב התעמולה הממשלתית, היא שלילית מיד רואים בזה מיסיונריות שענינה לא קרוב לבבות לשם אחדות העם אלא רכישת לבבות למטרות פוליטיות רחמנא ליצלן
הנני מבקש להעיד פה על עצמי כי איני רואה עצמי שיך לשום זרם דתי
אני רואה עצמי שיך למורשת התרבותית של עם ישראל עם הספר זו שבסופו של יום הקימה את מדינת ישראל זו שבזכותה מדינתנו היא מעצמה, בזעיר אנפין, בתחומים רבים כלכלה , ביטחון חקלאות , בריאות ועוד זו שבזכותה עם ישראל הוא עם הרוח (והמעשה) זו שבזכותה יש לעם העתיק , שאליו אנו משתיכים, עתיד.
זו המורשת אותה אנו צריכים להנחיל לילדנו ואם החינוך הממלכתי לא עושה זאת אזי אלעזר בן שלמה וחבריו שבכתבה עושה זאת כי אם לא הוא וחבריו אזי מי???????????
אפי
11 בספטמבר, 2010 בשעה 21:38
שלום לכולם, ותודה על התגובות המעניינות.
אנו וילדינו מוקפים גורמים שמבקשים למכור לנו משהו. כל ביקור בקניון, כניסה לחנות, צפיה בטלוויזיה או גלישה באינטרנט כרוכים בחשיפה לאנשים שמנסים למכור לנו משהו. בני הנוער שלנו חשופים גם ללחצים חברתיים, כגון לחצים חברתיים לשתיית אלכוהול. גם הרב אלעזר הצהיר לעיל כי הגרעין התורני מבקש למכור לנו תורה.
יש אנשים שהגורם העיקרי שמטריד אותם מהמוכרים הנ"ל הם אותם אלה שמבקשים לקרב את עם ישראל למסורת ישראל.
לדעתי הדרך להתמודד עם כל סוגי המוכרים הנ"ל היא באמצעות חינוך – הכוונה לחינוך מהבית, ושיחה של הורים עם ילדיהם לגבי הגירויים אליהם הם נחשפים מדי יום.
שבוע טוב וגמר חתימה טובה!
11 בספטמבר, 2010 בשעה 23:10
תגובה לשי
תחילה אפתח בבדיחה
פרסי אחד נסע ברכבת ולידו התיישב גבר צעיר.
לאחר כמה דקות נסיעה שאל הבחור את הפרסי מה השעה? והפרסי לא ענה.
לאחר זמן מה שוב שאל הבחור את האיש מה השעה ושוב לא קיבל תשובה עד שלבסוף הבין שגם לא יקבל תשובה וחדל לשאול.
כאשר ירד הפרסי מהרכבת ניגש אליו אדם ושאל אותו מדוע לא ענה לבחור הצעיר? הפרסי השיב שאם הייתי עונה לו הוא היה שואל אותי מהיכן אני? ואח"כ היה שואל אותי אם יש לי משפחה? ולבסוף היה מגלה שיש לי בת והיה חפץ לפגושה ואז היה מתחתן עימה, ואני לא רוצה שביתי תתחתן עם גבר שאין לו שעון.
שי היקר, לא מבין כיצד אתה מסיק מכך שאדם תקע בשופר בגן ציבורי יוביל לכך שילדך יחזרו בתשובה, שלא תוכל לנסוע בשבת, ושלא תוכל לאכול במסעדה לא כשרה, ושהמדינה כבר לא תהיה דמוקרטית.
ונגיד שאתה צודק, מה אתה מציע? להשליך את התוקע לבית האסורים? או אולי למחנה חינוך מחדש?
שי, לא מבין מה הקשר בין פוסט זה לבין דבריך. ממליץ לך לפנות לטיפול אצל אדם המתמחה בחרדות.
11 בספטמבר, 2010 בשעה 23:10
אפי מלר
הרשה לי להצדיע לך על התגובה שלך
אני מסכים עם כל מילה
יניב
11 בספטמבר, 2010 בשעה 23:51
לתושב מבולבל – תודה על ההמלצה, אני מוותר. אולי דווקא הכינוי שלך מעיד על כך שאתה צריך לפנות להכוונה…
אותו אדם שתוקע בשופר בגן ציבורי אינו סתם אדם פרטי. הוא חלק מתנועה או תנועות שמכריזות קבל עם ועדה על כוונות מסוימות, שלדעתי הצלחה בהשגתן תגרום בסופו של דבר לציבור גדול לחיות כאנוסים נגד אמונותיהם, ועל הדרך לדעתי גם להידרדרות במעמד מדינת ישראל. זה הקשר בין הפוסט לבין מה שאמרתי, ואני מקווה שכעת אני יותר ברור.
אין לי חרדות ברמת היום-יום, אלא רק חשש ברמה הלאומית מפני העתיד הרחוק יותר.
השאלה האם יש מה לעשות נגד רצונן של התנועות הללו להחזיר בתשובה ככלל ונגד רצונו של האיש הספציפי הזה לתקוע בשופר בגינה הציבורית לא צריכה להיות רלוונטית. אנו עוסקים כאן בפוסט ודעותינו לגבי הפוסט הזה. האם גם זה כבר אסור? אנחנו עדיין לא ב- 2024…
ברמה העקרונית, ולצערי רק התיאורטית בגלל אוזלת ידם ורפיסות דעותיהם של הפוליטיקאים, יש כמובן מה לעשות. קבלת חוקה אזרחית הולמת שתאפשר חופש דת אך גם חופש מדת, לא רק היום אלא בכלל, שתהיה ניתנת לשינוי רק ברוב גדול מאוד ולא ברוב רגיל עשויה לשמור טוב יותר גם עלי וגם עליך מפני כל שלטון רוב שיהיה פה במדינה. המפלגות הדתיות מתנגדות באופן עקרונית לחוקה כזו, וזה רק מצדיק את החשש שלי שהן יפעלו בעתיד כפי שאני חושש שיפעלו. ושאר המפלגות כרגיל מוכרות את העתיד לצורך קואליציית נזיד עדשים של היום.
12 בספטמבר, 2010 בשעה 8:48
ליניב כהן -אביעד
תודה!
אפי