מודיעין-ווטש

אני מתכבד לארח היום בפוסט אורח את אבא שלי, אברהם בז'ה – יליד הארץ, היה סרן בצה"ל, כיהן כפרופסור לניהול בארץ ובחו"ל, ואינו חבר שום מפלגה.

הקדמה

חשוב מאוד מי יהיה במעגל המצומצם של מקבלי ההחלטות המרכזיים במערכת הפוליטית שאחרי הבחירות. ההצבעה שלי מכוונת לתרום במשהו, מוגבל ככל שיהיה, כדי שמאזן הכוחות במעגל זה יהיה קרוב ככל האפשר להעדפותיי. ההכרעה החשובה ביותר היא "ציפי או ביבי". לשר הביטחון אהוד ברק ולמפלגת העבודה יש יומרות רבות להנהגה, ויש גם הסתברות לא מבוטלת שהם עשויים להיות בצורה זו או אחרת חלק מן המעגל המצומצם הזה, ולכן אתייחס גם אליהם. שני גורמים נוספים שעשויים להיות בעלי השפעה לא מבוטלת אחרי הבחירות הם אביגדור ליברמן עם ישראל ביתנו ואלי ישי עם ש"ס. לא זה ולא זה הם מועמדים אפשריים להצבעה שלי בשלב זה, והם מופיעים במערכת השיקולים רק כחלק מן הגורמים הסביבתיים העשויים להשפיע (במקצת) על הבחירה שלי, לא כחלק ממנה. ומה שנוגע למפלגות הקטנות יותר, דומני שהיום הן בעיקר מכניסות "רעשים" שרק משבשים את ההכרעות המרכזיות. היו כבר מערכות בחירות בעבר שבהן החלטתי להצביע למפלגות נישה קטנות. לא הפעם.

הצבעה היא בחירה בין מה שיש, לא הכרזה על איזו משאת נפש. בהשוואת האלטרנטיבות אני רואה לראוי להפריד בין שני מימדים עיקריים: המדיניות המשוערת של כל מועמד (בשונה מאותו אוסף של סיסמאות יומרניות שאמור להגדיר את המדיניות המוצהרת) והערכת מרכיבי האישיות שלהם כפי שהם עשויים להתבטא בהתנהלותם במעגלי השלטון.

מדיניות

השיקול הדומיננטי הוא ענייני חוץ ובטחון. לצערי אינני רואה סיכוי סביר לשלום עם אויבינו בעתיד הקרוב. לדעתי, אנחנו אמורים קודם כל לשמר ולטפח את כושר העמידה שלנו במאבק ממושך וקשה, שתוצאותיו אינן מובנות מאליהן. הצלחתנו המרשימה מאז ראשית היישוב ועד כה לא הושגה אף פעם בלי תמיכה חיצונית של ממש, וחיוני להבטיח גם להבא שיתוף פעולה משמעותי עם גורמים שיש בכוחם לסייע לכושר העמידה שלנו – אין מדיניות בטחון ללא מדיניות חוץ. בנתונים הגיאו­פוליטיים של היום, זה מחייב איזושהי צורה של "תהליך שלום", גם אם ניתן להניח שהוא לא יביא למציאות של שלום בעתיד הנראה לעין. הימין חרד כל כך לטהרתו האידיאולוגית עד לכדי הרס עצמי (כפי שהוכח בעליל בהפלת ממשלת נתניהו הראשונה בשנת 1999 ע"י הימין דווקא, לא ע"י השמאל שממילא התנגד לו כל הזמן). ממשלה בראשות נתניהו תהיה שבויה בידי כוחות הימין (גם בתוך הליכוד עצמו) שימנעו כל כושר תמרון מדיני, אפילו כזה שכרוך יותר בדיבורים מאשר במעשים של ממש. מאידך, ברק והעבודה עשויים להיסחף בלהט רטוריקת השלום של השמאל עד לויתורים שהנזק שלהם הוא בלתי הפיך. יותר מכל השגיאות של ממשלת ברק הקצרצרה הייתי מזועזע מן הריצה ההיסטרית שלו (ע"י שלוחיו ביילין ובן עמי) אחרי ערפאת בטאבה לאחר כשלון קמפ-דייויד. רצונו חסר הגבולות של ערפאת להשיג עוד יותר צמצם את הנזקים, אבל חשוב לזכור את לקחי הפרשה הזו, גם במה שנוגע למו"מ עם הפלשתינים וגם, ובמיוחד, במה שנוגע לכישוריו של אהוד ברק בניהול המדיניות.

בציפי לבני אני מוצא שילוב טוב של שני ההיבטים. גם הרקורד שלה, גם סביבתה המפלגתית, וגם הרקע האישי מהבית (אני עוד זוכר את איתן לבני) – כל אלה נותנים מקום להעריך שהיא לא תיגרר לויתורים מפליגים שיש בכוחנו למנוע. מצד שני, היא הוכיחה עד כמה ההתנהלות הגמישה שלנו הצליחה לשמר ולקדם את מעמדנו הדיפלומטי בסביבה בינלאומית שבה יש לעולם הערבי והמוסלמי משקל כל כך גדול. את יחסינו המצוינים עם ארה"ב נוטים אצלנו לייחס רק לזכות ממשל בוש, ושוכחים איזו זהירות נדרשה מאיתנו כדי שלא ייפגמו (כדאי לזכור את ממשל בוש האב ויחסו לממשלת שמיר). וההתייצבות התומכת של מנהיגי אירופה בירושלים, אחרי מלחמה שהייתה רחוקה מלהיות מקובלת על כל הציבור בארצותיהם, היא הישג דיפלומטי אולי חסר תקדים.

גם בשאלות של מדיניות פנים, משניות ככל שהן עשויות להיות לשאלות חוץ ובטחון, אני מעריך שהמדיניות של ציפי לבני וקדימה תהיה תואמת את העדפותיי. אני מעריך שהם יפעלו לשמירת היציבות הכלכלית, בלי להיסחף לגירעונות תקציביים גדולים בשם הסוציאל-דמוקרטיה (הקיצוץ הנוסף במסים שביבי מדבר עליו כאשר יש ממילא ירידה חדה בהכנסות המדינה חשוד בעיניי בפופוליזם של ערב בחירות). בעניין אחר, העמידה של לבני מול דרישות ש"ס היא לדידי ההיפך מ"כשלון". וכל הוויכוחים על בריאות, תחבורה או איכות הסביבה הם וויכוחים נבובים – איש אינו קובע את הצבעתו משיקולים אלה, בין השאר כיוון שאין הבדלים של ממש בין המפלגות השונות.

אישיות

ציפי לבני היא בשבילי בלי שום פקפוק התגלמות של "פוליטיקה אחרת". היא מתנהלת בהרבה אינטגריטי, היא עניינית, היא ישרה, והיא מדברת את שפתי. כן, אני מאמין לה, ולא, אני לא מאמין לא לנתניהו ולא לברק (למען האמת – כמעט לאף פוליטיקאי מן הזן המקובל).

אני סולד מן הניסיונות של ביבי ושל ברק להציג את עצמם בתדמית של חזקים (יעני "גברים"), ומן הרמזים (כמובן בלי לדבר מפורשות ולקחת על זה אחריות) שהגברת לבני היא לא כמוהם (ושלא יעמידו פנים מתחסדות כאילו המסרים "ציפורה" או "זה גדול עליה" הם לא ספין שוביניסטי – לכל אחד הספינולוגים שלו). כולם זוכרים (טוב, כמעט כולם) כמה לחיץ היה ביבי כראש ממשלה. הרבה פחות זוכרים שזה נכון גם לגבי "החייל הכי מעוטר בצה"ל" (ראה ערך טאבה). כן, תפקיד ראש ממשלת ישראל הוא לא תפקיד קל. הוא מלחיץ. את כו-לם.

ברק כלל לא מנסה לנמק לנו את מעשיו ומסקנותיו (כנראה מפני שאנחנו לא נבין ממילא). כשאנחנו שומעים אותו, אנחנו אמורים לקבל את קביעתו שבעוד הוא מדבר האחרים "מברברים". ולדידו אין לאחרים דעה בענייני בטחון, כיוון שלא הובילו (כמוהו) חיילים לקרב ולא קיבלו מעולם (כמוהו) "החלטות של ממש" (קרי החלטות צבאיות). פיכס. ביבי לעומתו מסביר יפה יפה, ממש יפה ופשוט, כמו לילדים בגן, ובתוך זה שוכח להתייחס לאלה מאיתנו שכבר גמרו גימנסיה. את ציפי אני מבין יותר טוב.

בימינו אין זה חטא להיות עשיר. עם זאת, כאשר בנו של שרון מקבל מיליונים עבור גלישה באינטרנט, בתו של ליברמן מקבלת דמי "ייעוץ" יותר מפרופסורים למנהל עסקים, ורעייתו של אולמרט מוכרת ציורים בהצלחה גדולה יותר מהרבה אמנים ותיקים, יש איזו הרגשה של אי נוחות – קשה לראות בזה רק פרי של כישרון גלום. במידה דומה יש לי סימני שאלה לגבי סוג הכישרונות שהביאו משרתי ציבור וותיקים כברק ונתניהו לרמת הנכסים ואורח החיים שלהם היום. טובה בעיניי הצניעות של ציפי לבני, ואני שמח לשמוע שאיש אינו יכול להזמין אותה על חשבונו אפילו לחומוס.

ביבי וברק מתהדרים בניסיונם כמי שכבר היו ראשי ממשלה, לעומת לבני שעוד לא הייתה. כבר אמר מי שאמר שכישלון מוכח הוא לאו דווקא המלצה מי-יודע-מה. ביבי כיהן פחות משלוש שנים, ונדחה ע"י שותפיו. ברק כיהן כשנה וחצי – בערך כמו משה שרת (ובמידה דומה של הצלחה). שניהם נוטים לשכוח שכאשר התמודדו הם, כל אחד בשעתו, נגד ראש ממשלה מכהן, לא ראו שום פגם בהעדר הניסיון שלהם. ובכלל, כל ראשי הממשלה וכל הנשיאים שבעולם לא היו בעלי ניסיון קודם בתפקיד כאשר נבחרו אליו לראשונה.

מסקנה: ציפי לבני.

נ.ב. עוד כמה מלים על "פוליטיקה"

כשבוע לפני הבחירות, קדימה מפגרת אחרי הליכוד בסקרים במספר מנדטים. כמה בדיוק משתנה מסקר לסקר. כיוון שהסקרים מצביעים גם על אחוז גבוה של "מתלבטים" (כ-30% מן הנשאלים) אי אפשר להסיק שהתוצאות הוכרעו מראש. אני זוכר את בחירות 1996, כאשר במוצאי הבחירות הלכנו לישון עם פרס כראש הממשלה הנבחר וקמנו בבוקר עם נתניהו. בארה"ב זוכרים תמיד כיצד הכריז כבר הניו-יורק טיימס בשנת 1948 על נצחונו של דיואי, כאשר בסופו של דבר ניצח טרומן, ואפילו הצעירים יותר מבינינו יכולים לזכור איך הוכרעו לבסוף הבחירות לנשיאות בין בוש הבן ואל גור בשנת 2000 על ידי קולות מועטים להדהים במדינת פלורידה. העסק הזה באמת לא נגמר עד שהוא נגמר, וזה עוד סיבה להצביע (להצביע ציפי וקדימה, כמובן).

אבל גם אם יזכה הליכוד במספר מנדטים גדול מזה של קדימה, כפי שמנבאים הסקרים כרגע, עשויה עדיין להיות חשיבות פוליטית גדולה למספרי המנדטים של שתי הסיעות. הרכבת הממשלה תהיה בכל מקרה עניין מסובך. ממשלה צרה של הימין והדתיים בלבד תהיה נטולת כל כושר תמרון, בין במדיניות חוץ ובין במדיניות פנים. כדי להתנהל במידה סבירה של חופש פעולה, ביבי יצטרך למצוא (או ליצור) אלטרנטיבה אחרת. ככל שמדובר בממשלת אחדות, חשוב כמובן שכוחה של לבני בממשלה כזו יהיה חזק כמה שיותר, וזה כמובן תלוי במספר המנדטים. יתר על כן, ביבי והליכוד ישמחו אם יוכלו לפצל את קדימה, ומופז וחבריו ישמחו אם יוכלו להדיח את ציפי. אני רואה בכל אחת משתי האפשרויות הללו נסיגה קשה של המערכת הפוליטית בישראל. סכנות כאלה מצטמצמות עד למידה מבוטלת ככל שיגדל מספר הקולות שיינתנו לקדימה.

____________________________________________________________
נהניתם מהפוסט הזה? שתפו אותו עם חבריכם ושכניכם באמצעות רשימות התפוצה שלכם או באמצעות פייסבוק וטוויטר באייקון share/save לעיל. ניתן להירשם כאן לקבלת פוסטים חדשים בבלוג ישירות לתיבת המייל שלכם או להתעדכן ב-RSS או ב-בפייסבוק או ב-טוויטר . אם יש לכם טיפ או מידע מעניין לתרום לבלוג אתם מוזמנים לכתוב אלי ל- watch at modiin dot us. ביחד נשפיע!